עד התקופה שהתחלתי להתאמן, הייתי ילדה בעלת דימוי עצמי נמוך, בעודף משקל, ללא מודעות להרגלי תזונה ובריאות. לא היו לי ארוחות מסודרות. הייתי אוכלת הכל, והרבה. ללא ידיעה, האוכל הפך לנחמה רגשית, להשתיק את מה שהנפש הייתה צריכה להתמודד איתו. ככל שגברו הבעיות (קלאסיות של כל נערה מתבגרת), כך גם גבר התיאבון שלי, ואיתו גבר משקל הגוף וחוסר הבריאות. משקל הגוף כמו "השקיע" את המועקה יותר ויותר עמוק בתוך שכבות הנפש, וכל זה ללא מודעות על פני השטח.

עם הכניסה לשגרת אימונים, גברה בי המודעות למשקל גוף תקין ובריא. ספירת קלוריות, הצבת גבולות נוקשים והקפדה על שגרת אימונים – במשך כמה שנים כל אלו היו בראש סדר העדיפויות שלי.

עם השנים למזלי גם זה הלך ודעך, משהו בי ובהבנה שלי השתנה ככל שהתבגרתי. שחררתי מספירת קלוריות, והתחלתי לשים לב למה בדיוק מכיל האוכל שאני אוכלת. האם הרכיבים מתאים לגוף שלי ולהרגשה הכללית שלי. למדתי להקשיב לתחושות רעב ושובע, לא לאכול עם העיניים, ולא לאכול יותר ממה שהגוף שלי מוכן להכיל.